השנים האחרונות בישראל מתאפיינות במדיניות מדאיגה של המדינה כלפי עריה. מדיניות זו, הסוגדת לכלכלה הניאו-ליברלית, טוענת בלהט כי העיר צריכה להיות ישות כלכלית עצמאית. מאליה מתעוררת אם כן השאלה האם הערים בישראל הן אגד החברות האנושיות שאזרחיהן יוצרים ביחד את ההוויה המוגדרת בשם מדינה, או שמא מדובר במקבץ חברות מסחריות, כשהתושבים הם לקוחות והיעד הוא מיקסום הרווח הכלכלי.

הכלל הראשון הנלמד בשיעור "כלכלת חברות", הוא כי סניפים של חברה אחת לא יכולים להתחרות ביניהם על אותו קהל לקוחות ולפגוע בפעילות העסקית אחד של השני. תחרות בין סניפים היא טובה ומועילה כאשר הם מתחרים ברמת השירות, תחזוקת התשתיות וכד', אך הגבול יעבור תמיד בשלב בו התחרות גורעת לקוחות מסניף אחר. פגיעה כזו היא פגיעה בארגון כולו.

מחקר שבוצע בטכניון (רובין, 2011) מצביע על כך כי תחרות פנים-ארגונית בין עובדים אף היא מזיקה לארגון: "הצורך הפסיכולוגי החזק הוא שייכות, התחרות מחדדת את היעדר השייכות, לכן כשאתה חושב איך לייצר מוטיבציה – תחרות היא לא הכלי הראשון".

אין ספק שקביעה חדה זו תקפה מאוד לגבי הערים. יש לראות את השלטון המקומי לא כאסופה של עסקים קטנים, אלא כגוף מרובה איברים, שהחלשה של כל אחד מהם מחלישה את הגוף כולו ומרסקת את יסוד הסולידריות וההשתייכות. החלשה כזאת פירושה פגיעה בלכידות החברתית, כלומר פגיעה בחברה כולה, פגיעה המתבטאת גם ביכולת ליזום, ליצור ולייצר.

הטקסט פורסם במסגרת נייר העמדה של המרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית, בת-ים , בו נטלתי חלק, בנוגע לאיחוד הרשויות בין בת-ים ות"א-יפו.

לאור הקושי הכלכלי של עיריית בת-ים לספק לתושביה את סל השירותים המגיע להם, קבע משרד הפנים כי הפתרון יהיה איחודה של העיר עם ת"א-יפו.

לנוכח החלטה זו, וכיוון שצוות המומחים אשר היה אמון על כתיבת המסמך סבר מלכתחילה שמקרה בת-ים איננו מקרה יחיד אלא אירוע אופייני המציע הזדמנות ממשית לדיון עומק בסוגיות המטרופולין וחלקיו השונים – הוגדרו גבולות העבודה של החוקרים כניסוח שאלות על ניהול מטרופולין והצעות לחלופות לניהול מטרופולין על בסיס מחקרים וניסיון מצטבר בארץ ובעולם.