אתמול פורסמה כתבה באתר The Marker בשם "מה הבעיה עם מתחם התחנה בתל אביב והאם שרונה הוא סיפור הצלחה?" בה חגי עמית הציג סקירה מעמיקה ומרשימה של המתחמים ההיסטוריים ברחבי הארץ אשר עברו שימור בשנים האחרונות ובדק האם המתחמים שהיו עד לאחרונה מוזנחים ועזובים הצליחו להפוך לאתרי תיירות משגשגים.

התשובה נמצאת בעצם השאלה – המילה מתחם. אין תהליך פחות אורבני, פחות מנותק ויותר יומרני מבחירת אזור בעל אופי, היסטוריה וסיפור, ואז ציור של קו כחול סביבו בגבולות גאוגרפיים תחומים ומיתוגו בשם חדש. סיפור של מקום הוא סיפור שלא ניתן לספר כיוון שהוא מורכב מהחוויות האישיות של כל האנשים שחיו ועברו במקום, של האירועים ההיסטוריים, הציבוריים והפרטיים, שהתרחשו בו ושל הזיכרונות בהם הוא מופיע. שימור של אזור כלשהו בעיר צריך להתבצע ע"י זיהוי החוזקות של המקום ותמיכה בהן. העיר יותר חזקה מכל נסיון של מנהלים לתחום ולהגדיר אותה.

"הרשויות המקומיות נזכרות באזורים נטושים שמשכו אליהם בעבר אוכלוסיות חלשות ופעילות עבריינית, מבצעות בהם מתיחת פנים – ומנסות למשוך את עמך ישראל לבוא ולהוציא את כספו במסעדות ובחנויות שנפתחות במקום."

מקום עירוני לעולם לא יהיה ניתן לתחום בקו. עצם ההתייחסות למקום בעיר כמתחם היא מתכון לכישלון. רחוב עירוני, או מקבץ רחובות עירוניים הם לא קניון שהלקוחות מגיעים אליו לשם מטרה אחת ואשר נמצא בבניין אחד סגור. רחוב עירוני (מצליח) הוא מקום בו אנשים חיים, מקום בו אנשים מתגוררים, עובדים, קונים, משחקים, נפגשים עם מכרים ופוגשים זרים. כמו כן, רחוב עירוני מצליח הוא רחוב שאין לו גבולות. ניתן להגיע אליו וממנו לכל מקום אחר בקרבתו, בעיקר ברגל אך גם בכלי תחבורה.

בשנות ה-80 הגיעה לארץ מגפת הקניונים האמריקאים הנבנים מחוץ לעיר עם פתיחתו של קניון איילון ונדמה שדבר לא יכול לעצור אותה (דיזנגוף סנטר אשר נפתח בשנת 1977 הוא באמת הקניון הראשון בישראל אך הוא משתלב בצורה טובה במרקם העירוני ולכן לא אתייחס אליו כאן). בשנות ה-90 התחילו לבנות את מתחמי הקניות הפתוחים בסגנון "ביג" – כולם מוטי רכב פרטי, מנותקים ונמצאים מחוץ למרקם העירוני והיוו מכת מחץ לעסקים הקטנים בעיר. מכת המחץ שהם ספגו כה חזקה כך שגם כאשר יתברר כי תרבות הקניונים היתה טעות – יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשקם את העסקים הקטנים שנפגעו או נסגרו בעקבות התהליך.

תמיר בן שחר מחברת הייעוץ הכלכלית צ'מנסקי בן־שחר – שייעצה בתהליך הקמת רבים מהמתחמים המדוברים – מעריך שאפילו "מר ישראלי", שרגיל לבלות בקניון סגור וסטרילי, מעריך את השימור. "אנחנו אולי תופשים עצמנו כאהבלים מוחלטים, אבל גם עמך ישראל, כשהוא מגיע למרכז העיר, למקום פתוח, יותר נעים לו להסתובב", אומר בן שחר.

בן שחר: "נכון שאנשים באים לא כדי לצרוך – אבל הם מייצרים תנועה רגלית. אם נעים להם, הם יוציאו את העשרה שקלים. צריך להבין שכל מקום מתאים לסוג האוכלוסיה שתגיע אליו. במבט היסטורי היינו בעולם של הקניונים, עברנו לפאוור סנטרים, וכיום אנחנו במגמה של מעבר למתחמים פתוחים".

יש משהו מצחיק באמירה של בן שחר כי "היום אנחנו במגמה של מעבר למתחמים פתוחים". ראשית העובדה שהוא קורא לרחוב "מתחם פתוח" מראה עד כמה המילה הזו השתלטה על השיח הציבורי והמקצועי ושנית, בראי ההיסטוריה, החיים מאז ומעולם התנהלו בתחומי הרחוב העירוני והעובדה שתרבות הקניונים ארכה (בישראל) 30 שנים בלבד לא אמורה להפתיע אותנו כלל.

לא ברור מתי מתכנני הערים, מנהלי הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה יבינו שמקום שבו אין חיים אותנטיים הוא לא מקום שיכול להצליח, משום בחינה. שימור הוא הוצאה כלכלית גבוהה במיוחד ומתחמי השימור שצוינו בכתבה, אשר מנותקים ממרקם החיים בערים, נאלצים לגבות דמי שכירות גבוהים על מנת להחזיר את ההשקעה בשיקום המימד הפיזי וכך מגיעים ל"מתחם" עסקים לא מגוונים המכוונים לקהל יעד כמעט אחיד, דבר שהופך את כל המקום להראות כמו מוזיאון שעווה. ומי מאיתנו יחזור פעמיים לאותו מוזיאון שעווה ?

אם מקבלי ההחלטות רוצים לגרום לאזור מוזנח ונטוש להתחדש עליהם לדאוג תחילה לחיבור המקום באופן נגיש, נוח ואינטואיטיבי להולכי רגל ואז לחקור ולהבין מה המאפיינים האותנטיים של המקום אותו הם מחדשים – ואותם לחזק ולהדגיש. זוהי נוסחה פשוטה שהוכיחה את עצמה אין ספור פעמים בעבר וכך ניתן לראות גם בדוגמאות שמוצגות בכתבה. השימור של המבנים, עם כמה שהוא חשוב, יכול להתבצע בשלבים הבאים.